החלטה בתיק ע"א 3955/04

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א.        (1)    המערער עתר לבית המשפט המחוזי בתל אביב לאישור תביעתו כתובענה ייצוגית. עניינה של התובענה הוא חיוב שנתי בעמלת "דמי הגבלת אחריות" הנגבית ממחזיקי כרטיס אשראי על ידי חברות האשראי, בהתאם לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב). עמלה זו נגבית על ידי המשיבה 2, בתמורה לשרות או "מעין ביטוח" הניתן על ידיה למחזיקי כרטיסי אשראי, שעניינו הגבלת אחריות הלקוח לגבי חיובים הנעשים בחשבונו באמצעות כרטיס האשראי, על ידי מי שאינו זכאי לכך. המשיבות הנפיקו יחדיו את כרטיס האשראי בו מדובר.

(2)      בתובענת המערער נטען, כי עמלה זו נגבית שלא כדין ובניגוד לחוק כרטיסי חיוב ולחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח)). במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית מבקש המערער כי בית המשפט יורה על השבת העמלה הנזכרת.

פסק הדין קמא

ב.        (1)    בית המשפט המחוזי (השופט ישעיה) בפסק דינו מיום 10.3.04 קבע, כי המערער לא הוכיח קיומה של עילת תביעה אישית, ומשכך נדחתה גם הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. נקבע, כי אין איסור או הגבלה בחוק המונעים מהמשיבה 2  לגבות עמלה בגין הגבלת האחריות. העובדה כי הגבלת האחריות היא חובה סטטוטורית קוגנטית המוטלת על מנפיק כרטיס האשראי, אשר לא ניתן להתנות עליה, אינה יכולה למנוע גביית עמלה בעבור שירות זה, אלא אם כן נאסר על כך במפורש, ולא היא בענייננו. משהחליט מנפיק כרטיס האשראי לגבותה בהסכמת הלקוח, לא ניתן לשלול את חוקיותיה רק משום שהמנפיק מחויב, על פי חוק, לספק שירות זה.

(2)      באשר להסכמה נקבע, כי סעיף 14.1 לכתב "תנאי ההצטרפות" עליו חתם המערער, בו הסכים במפורש לשלם את עמלת הגבלת האחריות, משקף הסכמה ברורה ומפורשת. על המערער ועל מחזיקי כרטיסי אשראי דומים שחתמו על תניה דומה - לממן את עלות השירות באמצעות עמלה בשיעור מזערי הנגבית ממחזיקי כרטיס האשראי פעם בשנה על פי עקרון פיזור הנזק. על פי עיקרון זה, נושא כל בעל כרטיס בחלק זעיר מהסיכון הרב של היחיד כתוצאה משימוש לרעה בכרטיסו.

(3)      על כן קבע בית המשפט, כי לא ניתן לראות בגביית עמלה זו משום הטעיה או ניצול אי ידיעתו של הלקוח, כמשמעותם בחוק הבנקאות (שירות ללקוח).

(4)      עוד הוסיף בית המשפט, כי טענתו של המערער, עורך דין במקצועו אשר אף טיפל בעבר מטעם המשיבה 1 (להלן: הבנק) בתביעות נגד חייבים ולווים, לפיה ניצל הבנק  את מצוקתם של הלקוחות, היא טענה סתמית שלא נתמכה בעובדות.

(5)      לבסוף קבע בית המשפט, כי המערער לא הצביע על קיומה של עילת תביעה אישית לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ועל כן אין מקום לאשר תביעתו כתובענה ייצוגית; לא עלה בידי המערער להראות קיומה של עילת תביעה אישית כלשהי מכוח הדין הכללי, ובמיוחד שלא לפי חוק כרטיסי חיוב.

           על כך הוגש הערעור.

טענות המערער

ג.        (1)    לטענת המערער, חיוב בעמלת הגבלת אחריות מגלגל למעשה את האחריות לחיובים שנעשו בחשבונו של הלקוח באמצעות כרטיס אשראי על ידי מי שאינו זכאי לכך, לפתחם של הלקוחות - בניגוד לחוק כרטיסי חיוב. בכך יש, כנטען, משום התניה על הוראות החוק שלא לטובת הלקוח. עוד טוען המערער כי העמלה היא למעשה פרמיית ביטוח, וגבייתה אסורה על פי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981.

(2)      עוד נטען, כי גביית העמלה מקימה עילת תביעה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ולפיכך היא מושא לתובענה ייצוגית. לשיטת המערער, פעל המשיב בגביית העמלה תוך הטעיית הלקוח, זאת על ידי הצגתה כאחת מעמלות ההנפקה, תוך יצירת רושם שהיא נגבית בעבור הנפקת כרטיסי החיוב, והסתרת המידע שהעמלה נגבית בעבור כיסוי אחריותו של המנפיק; השימוש במינוח "דמי הגבלת אחריות", יוצר כנטען רושם מטעה.

(3)      לשיטת המערער, הסעיף במסמך תנאי ההצטרפות הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד, והסכם ההצטרפות אינו יכול להיות הבסיס להטלת "דמי הגבלת אחריות", באשר לא צויין בו גובה העמלה, אף לא בדרך של הפניה.

טענות המשיבות

ד.        (1)    לטענת המשיבות, חוק כרטיסי חיוב אינו אוסר על גביית העמלה, וכל הסדר הגבלת האחריות הקבוע בחוק, עוצב, בין השאר, על יסוד האפשרות לגבות עמלה זו. הרעיון העומד מאחורי ההסדר הקבוע בחוק כרטיסי חיוב, כך נטען, וכך גם מאחורי גביית העמלה הנדונה, הוא רעיון פיזור הנזק, אותו נזק הנגרם כתוצאה משימוש לרעה בכרטיסי חיוב - תחת הטלת מלוא הסיכון והנזק על הפרט הניזוק. דבר זה נעשה בהתבסס על כך שהמנפיק הוא גורם המסוגל לפזר את הנזק בצורה הטובה ביותר בין כלל לקוחותיו, בדרך של גביית עמלה בסכום שנתי קטן יחסית ואחיד מכולם. המשיבות תומכות יתדותיהן, בין היתר, בדברי ההסבר להצעת החוק ובדברי הכנסת. לטענת המשיבות, אין המדובר בהסדר ביטוח כמשמעו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, והמחוקק בחר במודע בהסדר הגבלת אחריות על פני הסדר ביטוח.

(2)      עוד מדגישות המשיבות, כי העמלה נגבית בידיעתו ובאישורו של הפיקוח על הבנקים, וכי אין בתביעה פירוט ממשי של "הטעיה" ושל "ניצול המצוקה" כנדרש בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), במיוחד נוכח הסכמת הלקוחות על פי תנאי ההצטרפות לגביית העמלה הנזכרת בהם במפורש. נוכח האמור, סבורות המשיבות שלא הוכחה עילת תביעה על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ומשכך לא ניתן היה לבקש אישור התביעה כתובענה ייצוגית.

(3)      לבסוף נטען, כי העמלה דנא מופיעה בלוח העמלות של הבנק בצורה ברורה, וכל לקוח החותם על תנאי ההצטרפות מקבל לידיו ערכה ובה דברי הסבר, לרבות חוברת המפרטת את זכויותיו, ובכלל זה התייחסות לדמי הגבלת האחריות.